פסק-דין בתיק ת"א 257-07

רקע

התובעת היא חברה העוסקת בעבודות בניין והנתבע (" הנתבע" או " הטכניון") הוא מוסד אקדמי המחזיק קמפוס שבו בניינים שונים המשמשים למטרותיו.  עניינה של התביעה הוא שני חוזים שנעשו, על פי הטענה, בין התובעת לבין הנתבע.  האחד, משנת 1996, נוגע לשיקום מבנה בית הספר לרפואה (" חוזה 96") והאחר, משנת 2005, נוגע לשיקום חזיתות של עשרה מבנים בקמפוס הטכניון (" חוזה 05").

בקשר לחוזה 96 טוענת התובעת, שבעקבות מכרז שפרסם הטכניון ואשר בו היא זכתה, נעשה בין הצדדים חוזה לשיקום מבנה בית הספר לרפואה.  בקיצור המתבקש יצוין בשלב זה, כי בתביעה מייחסת התובעת לטכניון שורה של הפרות של חוזה 96, ובהן עיכוב ביצוע העבודות, סיכול אפשרות ביצוען ברצף אחד, הערמת קשיים על התובעת ביחס לאופן ביצוען של העבודות שעל פי החוזה, שינויים חד-צדדיים של מטלות שעל פי החוזה וככלל, התנהלות חסרת תום-לב וניצול מעמדו של הטכניון כמזמין העבודה.  נטען, שכתוצאה מכל ההפרות וההתנהלות חסרת תום הלב, נגרמו לתובעת נזקים העולים כדי כ-2,850,000 ש"ח.

אשר לחוזה 05 נטען כי התובעת זכתה במכרז שפרסם הטכניון, ובעקבות כך התקשר עמה הטכניון בחוזה לביצוע עבודות שיקום של עשרה בניינים ברחבי הקמפוס.  נטען כי לאחר שזכתה במכרז, דרשה התובעת שהטכניון יתחייב במפורש לאפשר את ביצועה של העבודה ברציפות וללא עיכובים, כפי שהיה בעת שבוצעו העבודות בקשר עם חוזה 96, ואז דרש הטכניון הנחה נוספת על המחיר החוזי. נטען עוד שכפי שהיה בעבר, גם בעניין חוזה זה נגרמו עיכובים רבים בביצוע העבודה בשל סיבות הקשורות כולן בטכניון, ובנוסף לכך היה על התובעת לבצע עבודות על פי דרישות שנוספו תוך כדי ביצוע העבודה ואשר לא היו חלק מן החוזה.  גם בקשר לחוזה 05 נטען להתנהלות בלתי ראויה וחסרת תום לב מצד ממלאי תפקידים שונים בטכניון, ובכלל זה הפעלת לחצים על התובעת ויצירת מחלוקות ומשברים למראית עין אשר נועדו לגרום לתובעת לוותר על זכויותיה החוזיות.  נטען שכתוצאה ממעשי וממחדלי הטכניון כמפורט בתביעה, נגרמו לתובעת נזקים בסכום המגיע לכדי כ-2,800,000 ש"ח.  יחד עם זאת, סכום התביעה הכולל הועמד על 2,600,000 ש"ח, והדבר נומק בשיקולי אגרה.

לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת טענות באי כוח  הצדדים הגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה בעיקרה ולחייב את הנתבע אך ורק בתשלום הסכום הנזכר בחשבונית מס' 1244 שהוגשה לו על ידי התובעת ואשר אותו הוא לא שילם.

טענת ההתיישנות

קודם שאסקור את הראיות שהובאו והטענות שנטענו, יש מקום להתעכב על טענת התיישנות שהעלה הטכניון בנוגע לאותו חלק של התביעה המתייחס לחוזה 96.  הטכניון טען בכתב הגנתו בסעיף 5.2 כי, כפי שטענה התובעת, החוזה נעשה בשנת 1996 וכל תביעה המתייחסת אליו התיישנה.  הטכניון לא הוסיף פרטים בכתב הגנתו על טענה זו ולא ביאר על איזה עובדות היא מבוססת, וגם בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו נטענה הטענה בצורה סתמית וללא פירוט.

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 מורה כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, ולפי סעיף 6 של אותו חוק מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה.

בקשר לכך נפסק כי מירוץ ההתיישנות מתחיל מן המועד שבו היה בידי התובע הכוח להגיש את תביעתו הן במובן של התרחשות העובדות המקימות את עילת התביעה, הן במובן של ידיעת התובע את כל הפרטים הדרושים לשם הגשת תביעתו (ע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" , פיסקה 7 (טרם פורסם, 6.1.10)). הטענה כי מדובר בחוזה משנת 1996 אינה כשלעצמה מצביעה על כך שמניין תקופת ההתיישנות מתחיל באותה שנה שכן, כאמור, טענות התובעת הן שהטכניון הפר את חוזה 96 בשורה שלמה של הפרות, מקצתן באי תשלום סכומים שנטען שהם מגיעים לתובעת, מקצתן בגרימת עיכובים בביצוע העבודות על פי החוזה, וכן בהתנהלות חסרת תום לב שגרמה לתובעת נזקים שונים.

התובעת לא ציינה בכתב תביעתה את המועדים הרלוונטיים לטענת ההתיישנות, והטכניון לא ביקש בשלבים המוקדמים של ההתדיינות פרטים בעניין זה.  יחד עם זאת, בסיכום טענותיו ציין בא כוח הטכניון כי על פי הראיות, היחסים החוזיים בקשר לחוזה 96 הסתיימו בשנת 1997.  בקשר לכך הוא הפנה לסעיפים 9, 11, 13 ו-15 בתצהירו של מר ד' אורדן, סמנכ"ל הטכניון (" אורדן") (נ/7).  באותם סעיפים הצביע אורדן על כך שחוזה 96 בוצע בשני שלבים.  השלב הראשון נועד להתבצע בהתאם להסכם מיום 28.11.96 (נספח 15 לתצהירו של עזרא כהן, מנהל התובעת [ת/6]).  הסכם זה הוא הסכם המתעד שינויים, שהוסכם עליהם בין הצדדים, לחוזה שנעשה ביום 2.7.96, הלא הוא חוזה 96 ואשר עניינו כאמור הוא שיקום מבנה בית הספר לרפואה (נספח 8 לתצהיר ת/6).  לדברי אורדן בסעיף 21 של תצהירו, ביום 17.11.97, שהיה סמוך למועד סיום עבודות השלב הראשון של חוזה 96, סוכם בין הצדדים כי השלב השני של חוזה 96 יבוצע כאשר יימצא לכך כיסוי תקציבי (נספח 19 לת/6), ובהמשך הדברים בסעיף 22 לתצהירו מציין כי עניין ביצועו של השלב השני של חוזה 96 שב ועלה רק בשנת 2002.

הטכניון טוען כי מאז שהסתיים השלב הראשון של ביצוע חוזה 96, לא הועלתה על ידי התובעת כל דרישה וכל טענה ביחס להפרת החוזה מצידו של הטכניון, והוא מוסיף ומצביע על כך שבשנת 2005 כתבה התובעת לטכניון ודיווחה לו על ביצוע העבודות בבית הספר לרפואה (נספח 36 לת/6), ואפילו במועד מאוחר זה לא נשמעה מפיה כל טענה ביחס להפרות, כביכול, של חוזה 96 בעת שזה בוצע, היינו, בשנים 1996 ו- 1997.

לכך אפשר לצרף את הנאמר בסעיפים 5 ו-6 לתצהירו של מר רמי עראם, מנהל פרויקטים המועסק בטכניון ( "עראם") (נ/4).  לדבריו, בשנת 2005 הגישה התובעת לנתבע את החשבון הסופי בגין העבודות שבוצעו לפי חוזה 96, ולאחר תהליך בדיקה ואישור כמקובל בטכניון, שולם לה כל המגיע לה כאמור באותו חשבון.  הוא מוסיף ומציין כי באותה עת לא העלתה התובעת כל טענה, תביעה או דרישה מעבר לסכום שצוין בחשבון הסופי, ואשר כאמור שולם לה.

על יסוד תשתית עובדתית זו ניתן לקבוע כי לטכניון טענת התיישנות תקפה בכל הנוגע לאותו חלק של התביעה המתייחס  לשלב הראשון של חוזה 96, בעוד אשר טענותיו בנוגע לשלב השני שביצועו הוחל רק ב-2002 אין נפקות לטענת ההתיישנות, שכן התביעה הוגשה בשנת 2007, היינו בתוך תקופת ההתיישנות.  ובפירוט יתר, בסעיפים 14 עד 18 של כתב התביעה מתוארות הפרות המיוחסות לטכניון בקשר לביצועו של השלב הראשון של חוזה 96, וכימותן לסכומי נזק נמצא בסעיפים 28 א' ו-ב' של כתב התביעה.  סעיפים 29 עד 31 של כתב התביעה  מתייחסים אמנם לחוזה 96, אלא שהתובעת טוענת שם שביצועו נפרש על פני מספר שנים (שהרי, כאמור, ביצוע השלב השני החל רק בשנת 2002) ועובדה זו כשלעצמה גרמה לה לנזקים והוצאות, שאותם היא העריכה בסכום של 700,000 ש"ח.  בנוסף, התובעת תבעה סכום של 150,000 ש"ח שלגביו היא טענה, בסעיף 31 של כתב התביעה, שבשלב השלישי של ביצוע העבודות בבית הספר לרפואה היא ביצעה עבודות שלא היו כלולות בחוזה 96, וביום 30.4.06 היא הגישה בקשר לכך חשבון לטכניון (נספח 37 לתצהיר ת/6), אשר לא שולם עד מועד הגשת התביעה.

סיכומו של עניין ההתיישנות הוא, אם כן, כדלקמן: תביעותיה של התובעת המתייחסות לביצועו של השלב הראשון של חוזה 96 - כאמור בסעיפים 28 א' ו- ב' - נדחות מחמת התיישנות, הואיל ואין בפי התובעת כל טענה או הסבר מדוע לא היה בידה להגיש תביעות אלה קודם לחלוף תקופת ההתיישנות. ואילו את תביעת התובעת כאמור בסעיפים 29 ו- 30 (שעילתה הנזקים שנגרמו לתובעת עקב התמשכות ביצועו של חוזה 96) לא ניתן לדחות מחמת התיישנות, וזאת לאור הספק המתעורר ביחס לשאלה מתי התגבשה העילה לגבי חלק זה של התובענה.  בדומה לכך לא ניתן לדחות מחמת התיישנות את תביעתה של התובעת לתשלום הסכום שצוין בחשבון שהוגש לנתבע ביום 30.4.06. 

העדים והראיות

מטעמה של התובעת הוגשו העדויות הראשיות באמצעות תצהיריהם של מר ב' קלדרון, שעבד כמהנדס בתובעת בשנים 2002 עד 2007 (" קלדרון") (ת/1), מר א' מצרפי, קבלן משנה של התובעת (" מצרפי") (ת/2), מר א' דורי מנהל עבודה בתובעת (" דורי") (ת/3), מר ע' כהן שהוא בעל השליטה בתובעת (" עזרא") (ת/6) ומר ש' כהן, מנהל ביצוע בתובעת (" כהן") (ת/7).  כמו כן הוגשה מטעם התובעת חוות דעת מומחה של מר י' סרי (" סרי") (ת/4) מתאריך 31.8.08, וחוות דעת משלימה של סרי מתאריך 22.1.09 (ת/5).

ראוי לציין גם שהתובעת הגישה אסופת מסמכים אשר תצהיר העדות הראשית של עזרא (ת/6) הפנה אל חלק מהם.  מתצהירו של עזרא ניתן ללמוד כי הדבר נעשה מתוך רצון לייעל את ההליך, ולחסוך את השלב הדיוני של גילוי ועיון במסמכים (סעיף 3 בתצהיר).  לא ניתן שלא לשבח את התובעת על רצונה לסייע לבירור יעיל וענייני של תביעתה, אלא שאני מסופק אם היה מקום לנקוט בדרך זו, מפני שבסופו של דבר נוצר מצב שאסופת המסמכים שהוגשה כוללת עשרות רבות (ואולי אף יותר) של מסמכים שהרלוונטיות שלהם לשאלות שבמחלוקת היא, למרב, מוטלת בספק.  על אף הכוונה הטובה, יש בכך משום הכבדה על ניהול ההליך, ובסופו של דבר נראה שרב הנזק על התועלת.  זאת ועוד, עיון בתצהירו של עזרא מלמד שבמקרים רבים כולל התצהיר רק אזכור של מסמכים הכלולים באסופה שהוגשה מבלי להוסיף התייחסות כלשהי לתוכנם, לנסיבות שבהן הם נערכו או לכל עניין אחר הקשור בהם.  אין צריך לומר שלאזכור סתמי כזה קשה לייחס ערך ראייתי, שכן המסקנה היחידה שניתן להסיק ממנו היא שהמסמך נערך בזמן כלשהו והוא נמצא ברשותה של התובעת, זאת ותו לא.  על כל פנים ומעבר להערות אלה, ההתייחסות למסמכים האמורים תיעשה לפי סימונם באסופת המסמכים ואזכורם בתצהירו של עזרא, או בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם הטכניון, ואשר גם הם הפנו למקצת מאותם מסמכים.

מטעמו של הטכניון הוגשו עדויות ראשיות בתצהיריהם של אורדן ועראם, שהגיש גם תצהיר משלים (נ/5), וכן תצהיר של מר י' לדביץ' שהועסק כמנהל פרויקטים בטכניון (" לדביץ'") (נ/6).  בנוסף  הוגשה מטעם הטכניון גם חוות דעת מומחה שניתנה על ידי המהנדס מ' המר (נ/3).  הטכניון הגיש גם תיק מוצגים שבו נכללו מספר מסמכים שאליהם נעשתה ההפניה בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמו.

כאן המקום לציין את טענתו של בא כוח התובעת בנוגע לזהות המוחלטת בנוסחם של מרבית סעיפי תצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם הטכניון.  במהלך חקירתו הנגדית של עראם ביקש בא כוח  התובעת להגיש טבלאות השוואה שיש בהן, לדבריו, להראות את הסעיפים בתצהיריהם של עדי הטכניון שיש בהם זהות מוחלטת.  הטבלאות הוגשו כמוצגים ת/9 ו-ת/10, תוך שצוין בהחלטה המתירה את הגשתן שהדבר נעשה אך ורק על מנת שהן תהיינה לעזר ככל שהדבר יידרש, על מנת לבחון את טענת בא כוח התובעת בעניין זה.  ואכן, רשימת הסעיפים שנטען שיש בהם זהות גמורה היא ארוכה למדי והדבר אינו מפליא.  בעת שהתבקשה הגשת הטבלאות כמוצגים, ציין בא כוח הטכניון כי " מי שניסח את התצהירים זה ברור שזה אני" (עמ' 90 לפרוטוקול), ובהינתן תכונת "העתק-הדבק" של תוכנות עיבוד תמלילים, אך ברור הוא כי הפיתוי להעתיק מתצהיר לתצהיר או, כמקובל לעיתים, להעתיק מכתב תביעה לתצהיר, הוא גדול, ובמקרים כאלה אי אפשר שלא להפחית מן הערך הראייתי שיש לתת לתצהיר כזה.  מן העבר האחר, המציאות היא שבמרבית המקרים התנהלותם של בעלי דין, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעניינים עסקיים, מתועדת בזמן אמת במסמכים המשקפים התנהלות זו, והם מסייעים לברר את העובדות כפי שאלה אירעו, ובמידת הצורך ניתן להסתייע בתצהירו של בעל דין ובחקירתו הנגדית על תצהיר כזה להבהרת המתואר במסמכים שכאמור נערכו בזמן אמת, או בסמוך לכך.  על רקע זה, גם אם אקבל את טענת בא כוח התובעת שיש להפחית מן הערך הראייתי של תצהירי עדי הנתבע, עדיין יהיה מקום לבחון את הנאמר בהם על רקע מסמכים שנערכו ותכתובות שהוחלפו בזמן אמת, וככל שהדברים הנטענים על ידי הטכניון ניתנים לביסוס על ידי מסמכים כאלה, דומני ששאלת הפחתת הערך הראייתי של תצהיר כזה או אחר הופכת להיות עניין משני, בעוד העניין העיקרי הוא אם ניתן לקבוע ממצאי עובדה על סמך מסמכים ותכתובות כאמור.